יום שני, 31 במאי 2010
יום ראשון, 30 במאי 2010
יום שבת, 29 במאי 2010
האיש שלא מתקלח כבר 35 שנים!
כזה הוא קאילש סינג, אב ל-7 בנות, המנמק את מנהגיו כ"עניין לאומי" ומטפח את ההיגיינה האישית שלו בעזרת אמבטיות אש וג`וינטים אימתניים. מנגד, מפנות בנות משפחתו אצבע מאשימה לעברו של מגיד עתידות שהבהיר לו שזוהי סגולה לבנים
מה עושה איש שיש לו שבע בנות ורוצה להוליד בן? טוב, זה קל: הוא מפסיק להתקלח. זה, על כל פנים, הפתרון שבו בחר קאילָש סינג, גבר בן 63 מהכפר צ`טב, השוכן סמוך לעיר הקדושה ורנסי שבהודו. קאילש, הקרוי על שמו של ההר הקדוש אך מכונה קאלאו, לא התרחץ כבר 35 שנים.
על פי ה-Hindustan Timesהוא ממיר את הרחצות ואת צחצוח השיניים ב"אמבטיות אש" שאותן הוא מקיים בכל ערב. טקס ההיטהרות של קאילש כולל עמידה על רגל אחת ליד מדורה, עישון מריחואנה ושירת תפילות לאל שיווה. "זה בדיוק כמו להשתמש במים כדי לעשות אמבטיה", הוא מסביר. "אמבטיית אש עוזרת להרוג חיידקים וזיהומים בגוף".
היטהרות באש – של מדורה או של עשן מריחואנה – היא מחזה שאינו נדיר בהודו, אבל ברוב המקרים האחרים נלוות אליה גם רחצות מטהרות במים זורמים, אותן קאילש מסרב לבצע. משפחתו זועמת על שאינו מוכן לרחוץ בגנגס, הזורם בקרבת כפרו, ועל כך שמיאן להתרחץ גם לאחר שאחיו נפטר, לפני חמש שנים.
"אני לא זוכר איך כל זה התחיל," קאילש מודה. "אני פשוט יודע שזה התחיל לפני 35 שנים בערך".
על פי ה-Hindustan Timesהוא ממיר את הרחצות ואת צחצוח השיניים ב"אמבטיות אש" שאותן הוא מקיים בכל ערב. טקס ההיטהרות של קאילש כולל עמידה על רגל אחת ליד מדורה, עישון מריחואנה ושירת תפילות לאל שיווה. "זה בדיוק כמו להשתמש במים כדי לעשות אמבטיה", הוא מסביר. "אמבטיית אש עוזרת להרוג חיידקים וזיהומים בגוף".
היטהרות באש – של מדורה או של עשן מריחואנה – היא מחזה שאינו נדיר בהודו, אבל ברוב המקרים האחרים נלוות אליה גם רחצות מטהרות במים זורמים, אותן קאילש מסרב לבצע. משפחתו זועמת על שאינו מוכן לרחוץ בגנגס, הזורם בקרבת כפרו, ועל כך שמיאן להתרחץ גם לאחר שאחיו נפטר, לפני חמש שנים.
"אני לא זוכר איך כל זה התחיל," קאילש מודה. "אני פשוט יודע שזה התחיל לפני 35 שנים בערך".
מכתבה של מורה שהותקפה בידיי תלמיד.
לאן לאן הגענו ולאן פנינו הלאה ...
עדות המורה שהותקפה בתיכון באר טוביה ע"י ילדי כתה ז', כפי שהוצגה בפני המורים מהאיזור.
בוקר טוב, חברים.
למי שלא מכיר אותי , שמי רבקה אריה ואני מורה בבית הספר הזה 26 שנים.
הייתי רוצה לשתף אתכם על שאירע ביום רביעי שעבר על מנת שתדעו בדיוק את הפרטים של הזוועה שעברתי,
ממקור ראשון,
ולא לצערי בדרכים שונות להצגתה, כפי שנוכחתי לשמוע ולקרוא בכמה מקומות.
ביום רביעי הכנתי לכתה ז1 הפתעה ! מתחילת השנה בקשו שאקח אותם לראות סרט. הזמנתי את חדר האנגלית וברבע ל11 ניגשתי לבניין ז' ראיתי כמה מתלמידיי ובקשתי מהם לקרוא לכולם אליי. חשבתי שמרוב שמחה יגיעו מהר אך להפתעתי הגיעו טיפין טיפין. פתאום הגיעה קבוצת ילדים וקראה לי: " יש מכות בכתה". רצתי למעלה ובאותה עת דאגתי שתלמידי יירדו למטה למקום מבטחים.
מול עיניי ראיתי שני גושים של ילדים. בקיר החיצוני ילד מתנשף ומפוחד ובוכה, תלמיד שלי, ובצד שמאל ילד שדוחף וצועק על המורה יפה רוזן. וניגשתי לעזור לה.
הילד לא נרגע והילדים שהיו מסביבו אף עודדו אותו. כשראיתי שהילד השני ממש בסכנה והערכתי שאולי הילד התוקף יירגע אם נוציא את הילד השני מהמשוואה, ביקשתי מיפה לקחת את הילד מהר לנירית , שם יהיה בטוח , וכמובן לקרוא לעזרה דחופה. ברגע זה הילד התוקף דחף את שתינו ולשנייה התקדם לכיוון הילד המותקף. תפסתי אותו בזרועי והחזקתי אותו מאחור. יפה הוציאה את הילד המותקף מהכיתה.
אני נשארתי לבדי בכתה עם ילד חסר רסן שבועט , מקלל , נוגח בי עם ראשו בבטני על מנת לרמוס ולהדוף אותי. הוא נתן לי מכה בראש, בעט ברגליי, איים לרצוח אותי, קרא לי "בת זונה" והיכה בי בכל חלקי גופי.
בכיתה היתה קבוצה גדולה של " תלמידים" אחרים שנהנו וניצלו מצב זה. להערכתי, יותר מעשרה תלמידים שהריעו לו, עודדו אותו, שרו מחאו כפיים ואף תלמיד אחד הגדיל לעשות וניצל את העובדה שהייתי בגבי אליו ונתן לי מכה חדה וחזקה בגבי. ברגע זה לא הייתי בטוחה אם סכין ננעץ בגבי או בליבי. התשובה לא איחרה להגיע, משום שבשלב מסויים הילדים התחילו לשיר "מוות למורה".
התרכזתי בכל כוחי וניסיתי שלא להתייחס למה שקורה סביבי על מנת שכוחותיי לא ייעזבו אותי ולא אראה סימני שבירה מול הילד וקבוצת הבריונים צמאת הדם שהתקהלו סביבי. כל אותה עת מתפללת שמישהו יבוא.
בזווית עיני ראיתי שתי תלמידות שלי שהיו שתולות ברצפה מבועתות מפחד אך מנסות בנוכחותן שם לשמור עליי אף שלא יכלו. סוף כל סוף באה ילדה אחרת ושאלה, "לקרוא לאמא שלי?", ועניתי: "כן מהר!"
המורה נכנסה ואחרי זה נירית.
רבותיי, עשר דקות, ואולי נצח, עמדתי מול הילד הזה וניסיתי לעצור את ההתקפה, בתחושה שאני מתמודדת גם עם חבריו הבריונים. אציין למען ההגינות שהיה ילד אחד בלבד שניגש לילד התוקף וניסה לדבר לליבו אך נענה בבעיטה. כל שאר הילדים נהנו והסיתו את הילד.
נירית הגיעה וקיבלה קבלת פנים של זריקת כסאות ושולחנות . בסופו של דבר יובל הסייר הגיע ולקח את הילד התוקף.
אני לא יודעת מה חמור יותר. הילד, או קבוצת הילדים...
כשהאירוע הסתיים לכאורה, פעלתי באוטומט. דאגתי לילדיי שחיכו לי למטה. פניהם היו מפוחדות ונחרדו עבורי .
שאלו: "את בסדר, אפשר לעזור לך?"
הסתכלתי לתוך עיניהם והרגשתי שהגעתי למקום מבטחים. אלה היו הפנים שהזכירו לי למה אני באה מחוייכת לעבודה כל יום ובאיזו שליחות אני נמצאת כעת.
עניתי:"עכשיו כשאני רואה אתכם , מלאתם אותי בכוח להמשיך".., ועוד מלים אחרות להפיח בהם הרגשת בטחון ואופטימיות. המשכנו בשיעור.
את הכאב הפיזי התחלתי להרגיש זמן מה לאחר מכן. הגוף כנראה מצליח לטשטש ולהגן על עצמו מפני הכאב. לפחות לזמן מה. ביליתי עד הערב בבית החולים בבדיקות בחדר מיון. תודה לאל, רק מכות יבשות והתכווצות שרירים חזקה. הכאבים נמשכו כל סוף השבוע, ועדיין התנועה שלי מוגבלת. קשה יותר מזה היה המעמד במשטרה בו נאלצתי למסור את שם בית הספר בו התרחשה התקרית. לא הצלחתי להוציא את השם "תיכון באר טוביה" מפי. רק כשהחוקר הזכיר לי שהוא היה תלמיד שלי בכיתה ז', איכשהו שחררתי את האמירה. כי אתם מבינים, הלב, חברים יקרים, הלב מסרב להאמין...
הבלבול והתסכול גברו בערב, כשציפיתי לתגובה חריפה ומגבה מצד המורים, ההנהלה, כן – מהמשפחה שלי בבית הספר, ומה שהבנתי הוא "שאי אפשר כעת" ויש תרגיל ארצי, אילוצים של הסעות עוד כהנה וכהנה תשובות הגיוניות לחלוטין, שבסיטואציה אחרת אולי אפילו הייתי מסוגלת להבין אותן. אבל באותו הרגע, הן פשוט העצימו את תחושת הנטישה והבגידה שחשתי. כנראה שלכל תחתית יש מדרגת תחתית נוספת. אנחנו אלה שמחליטים מתי לעצור.
חלפו כמה ימים מאז המקרה. סוף השבוע היה כואב, מציק ובעיקר מלווה בתחושות מועקה ובלבול. הרי זה הבית שלי. זו הבאר ממנה אני שותה וממנה אני שואבת על מנת להשקות את תלמידיי, בני טיפוחיי כל כך הרבה שנים. כיצד זה אוכל לומר דברים קשים שכאלה מבלי לפגוע במסד של הבית הזה.
אני לא אומרת את הדברים ממקום של רצון לנזוף או להטיל דופי. אני מדברת ממקום של אהבה וכאב. ממקום של רצון לזעוק: עד כאן.
כי לאן נמשיך מכאן והלאה?
האם המקרה הזה יישאר המקרה שלי? האם המקרה של אסנת ודליה יישאר המקרה שלהן?
האם הילד שהוכה מכות רצח ושכב בבית החולים שלשה ימים יהיה רק המקרה שלו ?
יכול להיות שאנחנו מסרבים להאמין למראה הכתובת על הקיר ??????
לאן הגענו ???? "מוות למורה" קראו........ "מוות למורה" !!!!!
למה אנחנו מחכים? למודעת אבל? מה עוד צריך לקרות על מנת שנבין שצריך לנהוג אחרת.
אנחנו מחוייבים לפעול אחרת. הקול הדומם שיושב מפוחד עד מוות בכסאו בכתה מחכה שנראה את מצוקתם , כי הם מפחדים לפצות פה.
המורה החדשה בתחילת דרכה בורחת ויוצאת בבושת פנים מהכיתה כאשר חשה חרפה וסלידה מהתלמידים ומהמקום שפעם אנחנו התגאינו בו. זוכרים?!
תחושות של גאווה ושליחות ודבקות במטרה מתחלפות בתחושות קשות של תסכול וחוסר אונים.
עצוב לי מאד היום. עצוב לי עוד יותר, שלא נחרדתי עד עומק נשמתי כבר לפני חודש ואולי עוד קודם לכן. כנראה שהדברים לא ממש חלחלו. ואתם יודעים, בפתחו של חג פורים וקריאת מגילת אסתר מהדהדים לי הפסוקים שחייבים לעורר בכולנו את המחוייבות לעשייה ונטילת אחריות:
אומר מרדכי לאסתר המלכה, בעת שכבר נגזרה על היהודים השמדה, ואני מצטטת מפרק ד' פסוק יד': "אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים...ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".
נראה לי שהזעזוע ותחושת הסכנה שחשתי נועדו להעיר אותי, להעיר אותנו, ולכן אני ניצבת כאן מולכם, היום, בבוקר סוער שכזה, ולראשונה בחיי מתמודדת עם המעמד הקשה שלא ביקשתי לעצמי.
בל נדמה בנפשנו להימלט אל מחוזות מבחני הבגרות ושגרת היום. בל נדמה בנפשנו שהסכנה תחלוף מעצמה. שזהו דבר חד פעמי. או לחילופין שגזירת האלימות היא גזירת הדור ונחלת הכלל בימים אלה.
אם לא ננקוט היום צעדים משמעותיים,
אם לא נדבר היום, מחר ובכל זמן - שפה אחידה, ברורה, מגבה ומתמידה אשר מציבה בראש סדר העדיפויות, ומתוך מחוייבות מוחלטת של כולנו – את שלום ביתנו,
לא נוכל להביט לעצמנו במראה ולומר שבאמת עשינו הכל.
חבריי היקרים, מבחינתי הפרשה הזו לא הסתיימה. את נזקיה קשה לי לאמוד ברגע זה, ואני יודעת שההתמודדות שלי, בעיקר הרגשית, תארך עוד זמן רב. אני שומרת לעצמי את הזכות והחובה לקחת את הזמן ומרחב הפעולה הנדרשים על מנת להתאושש.
יחד עם זאת, אני רואה עצמי מחוייבת, ביחד עם כל הצוות והמשפחה היושבים כאן בבוקר זה, להמשך התהליך של הבראת הבית.
אני מציעה שלא נשלה את עצמנו בנוסטלגיה והתרפקות שאינן במקומם היום. בואו נכיר בכך, שהתקופה השתנתה, התנאים השתנו ואין צורך להוסיף מילים על מנת לתאר זאת. כולנו מכירים את המערכת. על חולשותיה ועל חוזקותיה. אלה פשוט עובדות.
בואו רק נזכיר לעצמנו דבר אחד ואיתו נמשיך הלאה: "לא תמיד יש לנו שליטה על הרוח. אבל תמיד יש לנו שליטה על המפרשים".
בוקר טוב, חברים.
למי שלא מכיר אותי , שמי רבקה אריה ואני מורה בבית הספר הזה 26 שנים.
הייתי רוצה לשתף אתכם על שאירע ביום רביעי שעבר על מנת שתדעו בדיוק את הפרטים של הזוועה שעברתי,
ממקור ראשון,
ולא לצערי בדרכים שונות להצגתה, כפי שנוכחתי לשמוע ולקרוא בכמה מקומות.
ביום רביעי הכנתי לכתה ז1 הפתעה ! מתחילת השנה בקשו שאקח אותם לראות סרט. הזמנתי את חדר האנגלית וברבע ל11 ניגשתי לבניין ז' ראיתי כמה מתלמידיי ובקשתי מהם לקרוא לכולם אליי. חשבתי שמרוב שמחה יגיעו מהר אך להפתעתי הגיעו טיפין טיפין. פתאום הגיעה קבוצת ילדים וקראה לי: " יש מכות בכתה". רצתי למעלה ובאותה עת דאגתי שתלמידי יירדו למטה למקום מבטחים.
מול עיניי ראיתי שני גושים של ילדים. בקיר החיצוני ילד מתנשף ומפוחד ובוכה, תלמיד שלי, ובצד שמאל ילד שדוחף וצועק על המורה יפה רוזן. וניגשתי לעזור לה.
הילד לא נרגע והילדים שהיו מסביבו אף עודדו אותו. כשראיתי שהילד השני ממש בסכנה והערכתי שאולי הילד התוקף יירגע אם נוציא את הילד השני מהמשוואה, ביקשתי מיפה לקחת את הילד מהר לנירית , שם יהיה בטוח , וכמובן לקרוא לעזרה דחופה. ברגע זה הילד התוקף דחף את שתינו ולשנייה התקדם לכיוון הילד המותקף. תפסתי אותו בזרועי והחזקתי אותו מאחור. יפה הוציאה את הילד המותקף מהכיתה.
אני נשארתי לבדי בכתה עם ילד חסר רסן שבועט , מקלל , נוגח בי עם ראשו בבטני על מנת לרמוס ולהדוף אותי. הוא נתן לי מכה בראש, בעט ברגליי, איים לרצוח אותי, קרא לי "בת זונה" והיכה בי בכל חלקי גופי.
בכיתה היתה קבוצה גדולה של " תלמידים" אחרים שנהנו וניצלו מצב זה. להערכתי, יותר מעשרה תלמידים שהריעו לו, עודדו אותו, שרו מחאו כפיים ואף תלמיד אחד הגדיל לעשות וניצל את העובדה שהייתי בגבי אליו ונתן לי מכה חדה וחזקה בגבי. ברגע זה לא הייתי בטוחה אם סכין ננעץ בגבי או בליבי. התשובה לא איחרה להגיע, משום שבשלב מסויים הילדים התחילו לשיר "מוות למורה".
התרכזתי בכל כוחי וניסיתי שלא להתייחס למה שקורה סביבי על מנת שכוחותיי לא ייעזבו אותי ולא אראה סימני שבירה מול הילד וקבוצת הבריונים צמאת הדם שהתקהלו סביבי. כל אותה עת מתפללת שמישהו יבוא.
בזווית עיני ראיתי שתי תלמידות שלי שהיו שתולות ברצפה מבועתות מפחד אך מנסות בנוכחותן שם לשמור עליי אף שלא יכלו. סוף כל סוף באה ילדה אחרת ושאלה, "לקרוא לאמא שלי?", ועניתי: "כן מהר!"
המורה נכנסה ואחרי זה נירית.
רבותיי, עשר דקות, ואולי נצח, עמדתי מול הילד הזה וניסיתי לעצור את ההתקפה, בתחושה שאני מתמודדת גם עם חבריו הבריונים. אציין למען ההגינות שהיה ילד אחד בלבד שניגש לילד התוקף וניסה לדבר לליבו אך נענה בבעיטה. כל שאר הילדים נהנו והסיתו את הילד.
נירית הגיעה וקיבלה קבלת פנים של זריקת כסאות ושולחנות . בסופו של דבר יובל הסייר הגיע ולקח את הילד התוקף.
אני לא יודעת מה חמור יותר. הילד, או קבוצת הילדים...
כשהאירוע הסתיים לכאורה, פעלתי באוטומט. דאגתי לילדיי שחיכו לי למטה. פניהם היו מפוחדות ונחרדו עבורי .
שאלו: "את בסדר, אפשר לעזור לך?"
הסתכלתי לתוך עיניהם והרגשתי שהגעתי למקום מבטחים. אלה היו הפנים שהזכירו לי למה אני באה מחוייכת לעבודה כל יום ובאיזו שליחות אני נמצאת כעת.
עניתי:"עכשיו כשאני רואה אתכם , מלאתם אותי בכוח להמשיך".., ועוד מלים אחרות להפיח בהם הרגשת בטחון ואופטימיות. המשכנו בשיעור.
את הכאב הפיזי התחלתי להרגיש זמן מה לאחר מכן. הגוף כנראה מצליח לטשטש ולהגן על עצמו מפני הכאב. לפחות לזמן מה. ביליתי עד הערב בבית החולים בבדיקות בחדר מיון. תודה לאל, רק מכות יבשות והתכווצות שרירים חזקה. הכאבים נמשכו כל סוף השבוע, ועדיין התנועה שלי מוגבלת. קשה יותר מזה היה המעמד במשטרה בו נאלצתי למסור את שם בית הספר בו התרחשה התקרית. לא הצלחתי להוציא את השם "תיכון באר טוביה" מפי. רק כשהחוקר הזכיר לי שהוא היה תלמיד שלי בכיתה ז', איכשהו שחררתי את האמירה. כי אתם מבינים, הלב, חברים יקרים, הלב מסרב להאמין...
הבלבול והתסכול גברו בערב, כשציפיתי לתגובה חריפה ומגבה מצד המורים, ההנהלה, כן – מהמשפחה שלי בבית הספר, ומה שהבנתי הוא "שאי אפשר כעת" ויש תרגיל ארצי, אילוצים של הסעות עוד כהנה וכהנה תשובות הגיוניות לחלוטין, שבסיטואציה אחרת אולי אפילו הייתי מסוגלת להבין אותן. אבל באותו הרגע, הן פשוט העצימו את תחושת הנטישה והבגידה שחשתי. כנראה שלכל תחתית יש מדרגת תחתית נוספת. אנחנו אלה שמחליטים מתי לעצור.
חלפו כמה ימים מאז המקרה. סוף השבוע היה כואב, מציק ובעיקר מלווה בתחושות מועקה ובלבול. הרי זה הבית שלי. זו הבאר ממנה אני שותה וממנה אני שואבת על מנת להשקות את תלמידיי, בני טיפוחיי כל כך הרבה שנים. כיצד זה אוכל לומר דברים קשים שכאלה מבלי לפגוע במסד של הבית הזה.
אני לא אומרת את הדברים ממקום של רצון לנזוף או להטיל דופי. אני מדברת ממקום של אהבה וכאב. ממקום של רצון לזעוק: עד כאן.
כי לאן נמשיך מכאן והלאה?
האם המקרה הזה יישאר המקרה שלי? האם המקרה של אסנת ודליה יישאר המקרה שלהן?
האם הילד שהוכה מכות רצח ושכב בבית החולים שלשה ימים יהיה רק המקרה שלו ?
יכול להיות שאנחנו מסרבים להאמין למראה הכתובת על הקיר ??????
לאן הגענו ???? "מוות למורה" קראו........ "מוות למורה" !!!!!
למה אנחנו מחכים? למודעת אבל? מה עוד צריך לקרות על מנת שנבין שצריך לנהוג אחרת.
אנחנו מחוייבים לפעול אחרת. הקול הדומם שיושב מפוחד עד מוות בכסאו בכתה מחכה שנראה את מצוקתם , כי הם מפחדים לפצות פה.
המורה החדשה בתחילת דרכה בורחת ויוצאת בבושת פנים מהכיתה כאשר חשה חרפה וסלידה מהתלמידים ומהמקום שפעם אנחנו התגאינו בו. זוכרים?!
תחושות של גאווה ושליחות ודבקות במטרה מתחלפות בתחושות קשות של תסכול וחוסר אונים.
עצוב לי מאד היום. עצוב לי עוד יותר, שלא נחרדתי עד עומק נשמתי כבר לפני חודש ואולי עוד קודם לכן. כנראה שהדברים לא ממש חלחלו. ואתם יודעים, בפתחו של חג פורים וקריאת מגילת אסתר מהדהדים לי הפסוקים שחייבים לעורר בכולנו את המחוייבות לעשייה ונטילת אחריות:
אומר מרדכי לאסתר המלכה, בעת שכבר נגזרה על היהודים השמדה, ואני מצטטת מפרק ד' פסוק יד': "אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים...ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".
נראה לי שהזעזוע ותחושת הסכנה שחשתי נועדו להעיר אותי, להעיר אותנו, ולכן אני ניצבת כאן מולכם, היום, בבוקר סוער שכזה, ולראשונה בחיי מתמודדת עם המעמד הקשה שלא ביקשתי לעצמי.
בל נדמה בנפשנו להימלט אל מחוזות מבחני הבגרות ושגרת היום. בל נדמה בנפשנו שהסכנה תחלוף מעצמה. שזהו דבר חד פעמי. או לחילופין שגזירת האלימות היא גזירת הדור ונחלת הכלל בימים אלה.
אם לא ננקוט היום צעדים משמעותיים,
אם לא נדבר היום, מחר ובכל זמן - שפה אחידה, ברורה, מגבה ומתמידה אשר מציבה בראש סדר העדיפויות, ומתוך מחוייבות מוחלטת של כולנו – את שלום ביתנו,
לא נוכל להביט לעצמנו במראה ולומר שבאמת עשינו הכל.
חבריי היקרים, מבחינתי הפרשה הזו לא הסתיימה. את נזקיה קשה לי לאמוד ברגע זה, ואני יודעת שההתמודדות שלי, בעיקר הרגשית, תארך עוד זמן רב. אני שומרת לעצמי את הזכות והחובה לקחת את הזמן ומרחב הפעולה הנדרשים על מנת להתאושש.
יחד עם זאת, אני רואה עצמי מחוייבת, ביחד עם כל הצוות והמשפחה היושבים כאן בבוקר זה, להמשך התהליך של הבראת הבית.
אני מציעה שלא נשלה את עצמנו בנוסטלגיה והתרפקות שאינן במקומם היום. בואו נכיר בכך, שהתקופה השתנתה, התנאים השתנו ואין צורך להוסיף מילים על מנת לתאר זאת. כולנו מכירים את המערכת. על חולשותיה ועל חוזקותיה. אלה פשוט עובדות.
בואו רק נזכיר לעצמנו דבר אחד ואיתו נמשיך הלאה: "לא תמיד יש לנו שליטה על הרוח. אבל תמיד יש לנו שליטה על המפרשים".
יום שישי, 28 במאי 2010
יום חמישי, 27 במאי 2010
50 דברים שגברים עושים.
אין בן, שלא משתין ומנסה להשתין לתוך המכשיר הזה שעושה את המים של האסלה כחולים
אין בן שלא בודק אם הזרם של הדוש במקלחת לא מגיע לתקרה...
אין בן שלא מפליץ מתחת לשמיכה ולא נכנס פנימה....
אין בן שלא ניסה לנקות את הקקי שדבוק לאסלה עם הפיפי
אין בן שלא ניסה לדחוף את הבולבול בין הרגליים ולראות אם מתאים לו כוס
אין בן שכשעמד לו לא ניסה להזיז את הזין שלו עם השריר למטה ולמעלה
אין בן, שלא מרטיב עם המים החמים של הדוש את הקיר במקלחת ואחרי זה נשען עליו...
אין בן שאם הוא לא היה מצליח לישון היה עושה עמידת נר על הקיר
אין בן שלא מפזר שערות ביצים כשהוא מחרבן
אין בן שלא ניסה להגיע לזין שלו עם הפה
אין בן שלא הולך 5 מטר אחורה כדי להשתין בבוקר
אין בן, שלא מפליץ בשקט ליד חברים שלו, רק כדי שמישהו יטוס מהמקום בצרחות של "יא מסריח!!!!"
ואחרי זה להיקרע מצחוק....
אין בן שלא עמד לו וניסה להסתיר את זה את הוציא קצת את הבולבול מהתחתון למעלה
אין בן שלא מתבאס לחרבן בחורף רק מהמחשבה שהאסלה קרה ועכשיו לשבת עליה איזה זין
אין בן שלא עמד במפתן החדר שלו כשהוא היה בן חמש ואמר לעצמו:
"טוב... איפה אני מקים כאן אוהל"?
אין בן שהוא לבד בבית לתקופה של כמה ימים והוא לא הולך ערום
אין בן שלא ניסה לגלח למטה
אין בן שלא תקף אותו ב3 בלילה גל חרמנות והוא היה חייב לשחרר את זה במקלחת/שירותים
אין בן שלא ניסה לגעת עם הבולבול בירך שלו והתפעל שזה כזה חם ומגניב
אין בן שהתחנה האחרונה שלו לפני השינה בלילה זה ערוץ האופנה
אין בן שלא השתין על עצמו פעם בלי כוונה שהיה אצל חברים ואז שפך מים ואמר לכולם שהשפריץ לו מהכיור
אין בן שלא פינטז על ידידה שלו
אין בן שלא רוצה שהזין יעמוד לו אז הוא חושב על תרגילים בחשבון
אין בן שלא טעם מהנזלת שלו
אין בן שלא עשה הפסקה של חודש ולא הביא ביד ואז הביא ביד אחרי חודש והתפלא כמה כיף זה
אין בן שלא מתגרה במזל ומביא ביד שההורים לא רחוקים
אין בן שלא שמע את ההורים שלו שוברים את המיטה
אין בן שלא ניסה להסתכל עם העניים שלו על האף
אין בן שבלילה לא היה מוריד את המכנסיים ומחפש תנוחה נעימה כזאת
אין בן שלא הסתכל על הזין שלו מכל זווית אפשרית
אין בן שלא נכנס עם הפלאפון מתחת לשמיכה בלילה והאיר על הזין
אין בן שלא מנסה להזיז תזין במכנסיים בזמן שעומד לו כדי שלא ישימו לבב
אין בן שלא עשה בסרט אמריקן פאי פוס על הקטע שרואים את הכוסית ערומה עם החזה
אין בן שלא מכיר את הסרט עימנואל
אין בן שלא זיפזפ ב 2 בבוקר בערוצים הגרמניים והצרפתיים, ואפילו ירד לזנות והגיע לערביים רק כדי למצוא סרט כחול ללילה
אין בן שלא חיפש תמונות עירום מזוייפות של מפורסמות ישראליות, העיקר לראות אותם ערומות
יום רביעי, 26 במאי 2010
יום שלישי, 25 במאי 2010
יום שני, 24 במאי 2010
זה מה שקורה לגוף לאחר שתיית קולה.
אז זה מה שקורה לגוף אחרי ששותים קולה:תוך 10 דקות: 10 כפיות סוכר נכנסות אליך לגוף (כל צריכת הסוכר היומית המומלצת). אתם לא תקיאו ממכת הסוכר המטורפת הזו, בגלל חומצה זרחנית ששוברת את טעם המתיקות החזק ונותנת למשקה להיבלע.
20 דקות: רמת הסוכר בדם עולה, מה שגורם להתפרצות אינסולין. הכבד שלך יגיב לזה בהפיכת כמה שיותר סוכר לשומן.
40 דקות: ספיגת הקפאין הסתיימה, האישונים מתרחבים, לחץ הדם עולה, הכבד מפריש סוכר למחזור הדם. רצפטורים במוח יגרמו להרגשת ערנות.
45 דקות: הגוף מגביר את ייצור הדופאמין בגוף מה שגורם לגירוי מרכזי ההנאה במוח. הרואין עושה פעולה דומה…
מעל שעה: החומצה הזרחנית שבמשקה תגרום לסידן, קלציום ואבץ להתקבץ במעי הדק, דבר אשר יגרום למטבוליזם מהיר ורב יותר.
מעל שעה: הקפאין יגרום לשתן מוגבר, אשר יאסוף איתו סידן, מגנזיום ואבץ אשר היו מיועדים לחיזוק ובניית העצמות.
מעל שעה: תגובות המשקה מתחילות להתפוגג, הגוף יעבור ירידת סוכר חדה. תורגש איטיות/כבדות/עצלנות. שוב תשתינו את המים שהיו במשקה ואיתם חומרים שהיו מיועדים לחיזוק ובנייה של העצמות והשיניים.
20 דקות: רמת הסוכר בדם עולה, מה שגורם להתפרצות אינסולין. הכבד שלך יגיב לזה בהפיכת כמה שיותר סוכר לשומן.
40 דקות: ספיגת הקפאין הסתיימה, האישונים מתרחבים, לחץ הדם עולה, הכבד מפריש סוכר למחזור הדם. רצפטורים במוח יגרמו להרגשת ערנות.
45 דקות: הגוף מגביר את ייצור הדופאמין בגוף מה שגורם לגירוי מרכזי ההנאה במוח. הרואין עושה פעולה דומה…
מעל שעה: החומצה הזרחנית שבמשקה תגרום לסידן, קלציום ואבץ להתקבץ במעי הדק, דבר אשר יגרום למטבוליזם מהיר ורב יותר.
מעל שעה: הקפאין יגרום לשתן מוגבר, אשר יאסוף איתו סידן, מגנזיום ואבץ אשר היו מיועדים לחיזוק ובניית העצמות.
מעל שעה: תגובות המשקה מתחילות להתפוגג, הגוף יעבור ירידת סוכר חדה. תורגש איטיות/כבדות/עצלנות. שוב תשתינו את המים שהיו במשקה ואיתם חומרים שהיו מיועדים לחיזוק ובנייה של העצמות והשיניים.
הירשם ל-
רשומות (Atom)