החיים בצל הגעגועים אלייך, אימא / מכתב אישי ומרגש

 

קשה לי בלעדייך, אימא, בלעדי החום והאהבה שלך, שיחות הנפש שהיו לנו, הצפייה המשותפת במשחקי הכדורסל שכל כך אהבת, האוכל הטעים שלך, אפילו כוס הנס קפה שהיית מכינה לי, שעד היום אף אחד לא מצליח להכין לי נס קפה עם טעם כמו שלך, כנראה שהיית מוסיפה לו את הנשמה שלך, בגלל זה הוא היה יוצא עם טעם כל כך מיוחד...

לאמי האהובה והיקרה!

ארבע שנים, חמישה חודשים ושבעה עשר יום (אני סופר כל יום) חלפו מאז נפרדת מהעולם הזה וממני. זו הייתה פרידה פתאומית, ללא כל הכנה מוקדמת, אשר הותירה בי פצע עמוק ופתוח, שעד עכשיו לא הצליח להגליד לחלוטין. אז נכון, הזמן עושה את שלו, החיים חייבים להימשך, הכאב נהיה קהה, אבל הגעגועים והרצון לראותך שוב ולהתכרבל בחום אהבתך מתעצמים מיום ליום ומרגע לרגע, לא מרפים לשנייה ועוטפים אותי בתחושה של חוסר אונים שאיני יכול לתאר.

זה נכון שלכל אדם שמאבד את היקר מכל הכאב קשה מנשוא, איני מפקפק בכך לרגע. אובדן הוא אובדן הוא אובדן. אבל אני לא איבדתי רק אותך, אימא, איבדתי חממה, איבדתי קן, איבדתי מעוז של אהבה וחום, איבדתי בעצם כמעט הכל.

את זוכרת, אימא? כשנולדתי, הייתה תקלה בלידה, במקום ניתוח קיסרי עשו לך לידת וואקום, ובטעות חבל הטבור נקרע והחמצן לא הגיע לי למוח. איבדתי את ההכרה והייתי צמח, הרופאים הכריזו עלי כמת. אך את אימא, האמנת לאורך כל הדרך, לא הפסקת להזיל דמעות ולהתפלל, ואכן אלוהים שמע את התפילות שלך, ואחרי חודש, פתאום התעוררתי והתחלתי לבכות. קיבלת אותי במתנה.

סיפרת לי שאחד הרופאים עדכן אותך שנגרם לי נזק מוחי בלתי הפיך, שאני סובל משיתוק מוחין ושאהיה נכה לכל החיים, ואף אמר לך שהוא יגלה הבנה מלאה אם תחליטי להשאיר אותי בבית החולים ולא לקחת אותי הביתה. את פשוט רצית להחטיף לו סטירה, לא חשבת לרגע לוותר על פרי בטנך שזה עתה קם לתחייה. לקחת אותי הביתה והתחלת איתי במסע ארוך ולא קל.

כל אחד אומר שאין כמו אימא שלו, אבל במקרה שלי ושלך, הרבה הודו בפניי שאת, אימא, היית יוצאת דופן, זן נדיר, אימא שלא רואים כל יום. המסירות וההקרבה שטיפלת בי, החום והאהבה שהרעפת עלי כל שנייה שנשמתי, הדאגה התמידית והאמונה שנטעת בי שאני לא שונה מאף אחד, הם אשר השאירו אנשים רבים פעורי פה כלא מאמינים למראה עיניהם.

איני יכול לשכוח, אימא, כשנסענו יחד למרכז הספורט לנכים ברמת-גן, הייתי נכנס לשיעורי הספורט, ואת במקום להמתין בחוץ ולנוח, היית רצה לטפל בנכים אחרים. לפעמים ביקשת ממני להמתין כדי שתוכלי לסיים לטפל בנכים האחרים. כל מי שרצה אוזן קשבת או סתם לקבל חיבוק היה יודע שאת הכתובת הנכונה. היית שמה "האימא של כולם", לא רק שלי. את בטח זוכרת את הבחורה הנכה שאיבדה את אימא שלה, איך היא הייתה אומרת לך: "את אימא בשבילי". בתקופה לאחר שנפטרת, הבטתי בפניה של אותה בחורה והם שידרו לי שהיא איבדה "אימא" בפעם השנייה. היית אבידה לעוד המון אנשים.

אימא, אף אחד לא יכול לשכוח את המשפט הקבוע שיצא לך מהפה: "כל עוד אני חיה, אף יד זרה לא תיגע בבן שלי, אחרי שאני אמות, תעשו מה שאתם רוצים...". גם כאשר בשנים האחרונות היית תשושה ועייפה, לא היית מוכנה לשמוע על מישהי שתחליף אותך בטיפול בי או לפחות תסייע לך במעט. מאז שהלכת, אימא, תוקפת אותי המחשבה שאולי הייתי צריך לשכנע אותך לקחת עזרה ולהקל עלייך, אבל יודע אני שכל מה שעשית למעני, עשית מתוך אהבה כנה ורצון אמיתי, וזה מה שמסלק ממני את רגשי האשמה שלפעמים מבצבצים.

את בטח יודעת שיש לי עכשיו מטפלת שהחליפה אותך בטיפול היומיומי בי, כמובן שזה לא מתקרב לטיפול שלך, אך במצב שנוצר, אני יודע שקיבלתי את המטפלת הטובה ביותר. אנשים שואלים אותי: "איך יכול להיות שהצלחתי כל כך עם המטפלת הראשונה שלי, דבר שבדרך כלל לא קורה הרבה?" התשובה כל כך ברורה לי, אימא: כמו שדאגת לי כל חייך, כך דאגת לי לאחר מותך ושלחת לי את המטפלת הזו שתחליף אותך בטיפול בי, הרי תמיד דאגת שאני אקבל את הטוב ביותר.

אז נכון, אימא, בנושא הטיפול הפיזי, נמצא תחליף ראוי [בכורח הנסיבות], אבל בתחום הנפשי-רגשי, החיסרון שלך עולה על גדותיו ומותיר אותי חסר אונים. את יודעת שאני אדם שמאוד מתקשה לבכות, אבל עמוק בתוך תוכי, אני בוכה, אפילו בוכה כמו תינוק. אני צמא לאהבה ולחיבוק כמו אדם הנמצא באמצע המדבר ומשתוקק למים וזקוק להם כמו אדם טובע הזקוק לטיפת אוויר כדי לשרוד. בינתיים, אני עדיין מלקט חיבוק פה חיבוק שם כמו ילד האוסף צדפים בחוף הים. זה יותר טוב מכלום. קשה לי בלעדייך, אימא, בלעדי החום והאהבה שלך, שיחות הנפש שהיו לנו, הצפייה המשותפת במשחקי הכדורסל שכל כך אהבת, האוכל הטעים שלך, אפילו כוס הנס קפה שהיית מכינה לי, שעד היום אף אחד לא מצליח להכין לי נס קפה עם טעם כמו שלך, כנראה שהיית מוסיפה לו את הנשמה שלך, בגלל זה הוא היה יוצא עם טעם כל כך מיוחד.

אני מוצא את עצמי פעמים רבות מתנתק לכמה רגעים מהמציאות העכשווית ומפליג בדמיוני אל התקופה ההיא בה חסיתי במחיצתך והייתי כל כך מוגן ומאושר, תקופה בה היית המענה לכל שאלה ובעיה והמרפא לכל כאב, תקופה בה הכל היה ברור כשמש והעתיד היה כל כך מבטיח.

כעת, המצב שונה בתכלית, אני מרגיש ממש כמו תינוק המתחיל את צעדיו הראשונים ומועד לנפילות ולמכות, וזה לא קל בכלל. הספינה שלי איבדה את העוגן. כל עוד הים שקט ורגוע, אפשר לומר שההפלגה מתנהלת בצורה סבירה וללא בעיות מיוחדות, אך כאשר מתחוללת לפתע סערה וגלי הים גועשים, לעתים אני מאבד כיוון ושליטה ושואל את עצמי איך אני שורד את זה ללא העוגן? אך בשנייה האחרונה, אני נזכר בצוואתך הברורה שאני אמשיך לחיות ולהיות מאושר, אוגר את כל הכוחות והאנרגיות החיוביות שהענקת לי ומצליח בסופו של דבר להתגבר על הסערה ולהמשיך הלאה.

בכל המציאות הלא קלה בה אני נמצא, חוסר האונים, הגעגועים העזים והחיפושים האינסופיים אחרי מקורות חום ואהבה חדשים ויציבים [כבר מצאתי מקור אהבה שכזה ואת בטח מאושרת מכך מלמעלה], הדבר היחיד שמנחם ומחזק אותי הוא העובדה שאחרי שעבדת כל כך קשה בחייך, בעיקר סביב כל מה שקשור אלי ולטיפול האינטנסיבי בי, ודאגת לכל העולם לפעמים על חשבון הדאגה לעצמך, את עכשיו נחה ומשקיעה את כל כולך לעצמך ולרווחתך.

אימא, את זוכרת שאחד החלומות הגדולים שלי היה להוציא שיר שכתבתי על גבי תקליטור [דיסק], ואת תמיד אמרת לי שיבוא יום ואני אזכה להגשים את החלום הזה. צדקת, אימא, אכן הגשמתי את החלום הזה, הוצאתי שיר שלי שבחורה צעירה הלחינה ושרה, אך בתוך האושר הגדול חבויים כאב עמוק ועצב רב, כי השיר הזה נכתב לזכרך, שיר שלעולם לא תזכי לשמוע.

רצה הגורל ויום האזכרה שלך חל באותו שבוע בו חל יום הולדתי. מצד אחד - זה לא פשוט בכלל, בשבוע הזה אני נמצא במערבולת של רגשות, בין שמחה לכאב, בין יום חג ליום אבל וזיכרון. מצד שני - כנראה האל תכנן את הכל מלמעלה, כדי שאני אהיה בטוח שאת לא שוכחת אותי ביום הולדתי וחוגגת עמי מלמעלה.

יכולתי לכתוב לך עוד הרבה ולספר לך על כל מה שעובר עלי, אך אתן לך לנוח עכשיו. רק עוד דבר אחד קטן, אימא אהובה שלי: למרות הזמן הרב שעבר מאז לכתך לעולם שכולו טוב, עדיין לא השתחררתי מהעובדה שלא ביקרתי אותך בימייך האחרונים בבית החולים ובעצם לא נפרדתי ממך באופן רשמי ולא אמרתי לך כמה אני אוהב אותך ומודה לך על כל מה שעשית בשבילי והענקת לי. זה לא שלא רציתי לעשות זאת, פשוט כמי שזכה לראות כל חייו את דמותך הנעלה והטהורה, לא היו בי את הכוחות הראויים לראותך שוכבת במיטת בית החולים ומחוברת לכל מכשירי ההחייאה והמוניטורים למיניהם, חששתי שההיחשפות למראה הזה תגרום לי לטראומה לכל החיים. אני מבקש את סליחתך, אימא יקרה, למרות שבתוך תוכי אני יודע שגם את היית מונעת ממני לבקרך בבית החולים ולראות אותך בנשימותייך האחרונות.

לפני סיום, שאלה קטנה לי אלייך: את לא יכולה לקבל אישור חריג לרדת אלי לכמה שעות? רק שתתני לי חיבוק חם ואימהי, עצה טובה, ארוחה חמה טעימה, ואז תחזרי אל משכנך החדש בגן העדן. הייתי מוכן לשלם כל הון שבעולם כדי שזה יקרה, ולו רק לשעה אחת בודדה.

זהו, אימא, אני אסיים כאן. רק אומר לך שעדיין לא מצאתי את המילים הנכונות והמדויקות כדי להסביר ולתאר לך את אהבתי הענקית והכנה אלייך, וכנראה שלא אמצא לעולם.

שלך,
בנך האוהב אותך הכי בעולם
והשוחה בים געגועים אלייך,